האם יש משמעות בעולם ללא אלוהים? חלק א

חוסר משמעות ושטחיות הן מהבעיות הגדולות של תקופתנו. איבדנו משהו שיהיה גדול מאיתנו, שיתן לנו פרספקטיבה. איבדנו את התמונה הגדולה ונשארנו תקועים בחיי היום יום הקטנים שלנו. האם בשביל משמעות ומוסר חייבים את אלוהים? לדעתי לא, התשובה נמצאת מתחת לאף שלנו.

אנו חיים בתקופה שאפשר לתאר אותה כתקופת משבר חוסר המשמעות. הריקנות הזו משפיעה לא רק על חיינו האישיים אלא גם על עיצוב החברה כולה, כאן בישראל ובעולם המערבי כולו. למין האנושי יש תכונה ייחודית ומופלאה, המודעות העצמית. אנחנו יודעים שאנחנו קיימים, אתה יודע ואת יודעת שיש `אני` שהוא נפרד ומיוחד משאר הגופים מסביבך. המודעות העצמית נותנת לנו את האפשרות לחוות ולדעת שנולדנו, שיש עולם מסביבנו ושיום אחד נמות. התכונה הזו נותנת לנו כוח רב לחקור ולהבין את עצמנו ואת העולם ומעניקה לנו את האפשרות להיות חופשיים ולהחליט החלטות לפי ראות עינינו. בזכות היכולת הזו אנחנו שואפים למצוא משמעות לעצמנו, לחיינו ולעולם סביבנו. אבל היא יוצרת גם בעיה. אני אוהב לקרוא לבעיה הזו פרדוקס גוף ונפש (למי שמכיר את הביטוי הפילוסופי, הכוונה כאן אינה לבעיית גוף ונפש הידועה בפילוסופיה). מצד אחד אנחנו מרגישים מאד חזקים, מודעים לעצמנו ולסביבה, יוכלים לדמיין דברים שכלל לא קיימים, יוצרים עולמות שלמים במחשבותינו ובחלומותינו ומרגישים כמו מרכז הבריאה, בעלי פוטנציאל בלתי מוגבל. מצד שני, אנחנו תקועים בגוף ארעי. ברגע שמשהו משתבש בגופינו או ברגע שנגיע לסביבה קצת יותר קיצונית אנחנו יכולים למות בקלות. לא דרוש הרבה כדי לפצוע ולהרוג אותנו. אנחנו מודעים למוות שמחכה לנו בפינה ומודעים לשבריריות הגדולה של גופינו ושל חיינו. לא משנה עד כמה חזק נרצה ונדמיין, לא נוכל למנוע את השבריריות ואת המוות של עצמנו. זהו מצב פרדוקסלי כמעט בו מצד אחד אנחנו מרגישים בעלי נפש כל יכולה ומצד שני בעלי גוף שברירי שצועד לעבר סופו ואיתו סוף הנפש שלנו. אז מה אני? אינסופי או סופי? מה מנצח, הרגשת היכולת האדירה שיש בנו וההרגשה שאנחנו לא אמורים למות או תחושת הסופיות והשבריריות המעיקה?

עמיר לב – הבן אדם אינו אלא
מאיר אריאל כתב את השיר "הבן אדם אינו אלא" שמתאר את ההבנה של הפרדוקס ושבריריות הגוף באופן מתמצת ויפה. זהו הביצוע של אמיר לב לשיר מתוך פרוייקט עבודה עברית בשם "רישום פחם בצבע".

"הבן אדם אינו אלא
חתיכת בוץ מתוחכם.
כיצד, מהו בוץ?
– עפר ספוג רטיבות.
כך גם הבן-אדם.. רק מה, מתוחכם… " – מאיר אריאל, הבן אדם אינו אלא

מה עושים עם הפרדוקס הזה? איך מתמודדים איתו? אני חושד שרוב המעשים בהיסטוריה האנושית נעשו במטרה לענות על הפרדוקס הזה והוא הסיבה לכך שאנחנו מחפשים משמעות בחיינו מלכתחילה (גם אם אנחנו לא מודעים לקיום הבעיה ולא יודעים לתת לה שם, אנחנו מרגישים אותה ברמה החווייתית). הדתות ניסו לענות על הפרדוקס הזה, יש לך תכלית ויש כוונה בעולם. יש אלים או אל יחיד שברא אותך, אוהב אותך וישאיר אותך חי לנצח בעולם הבא או בגלגול נשמות כלשהו. הסבר זה מדגיש את הנפש ומבטל את המוות כסוף פסוק. הוא גם אומר לך שאתה לא צריך לעשות הרבה בשביל לקבל משמעות. המשמעות כבר שם כי יש מי שברא אותך ואוהב אותך. יש לך תכלית והיא נותנת לך משמעות. בתמורה כדאי לך מאד לבצע מעשים מסויימים (בד"כ כדי לזכות באותם חיי נצח נעימים בעולמות ובגלגולים הבאים).

אבל הפתרון הזה בעייתי. הוא נראה ילדותי מעט. כמו ילד קטן שמפחד מהחושך וצריך ניחומים מהוריו, כך גם האנושות היתה צריכה למצוא הורים שינחמו אותה. המודעות העצמית המציאה לעצמה תכלית והמציאה לעצמה בורא אכפתי שיצר את העולם כולו מתוך כוונה, כדי לברוח מהפרדוקס ומהרגשת הפחד, הבדידות וחוסר המשמעות. הפתרון הדתי אולי התאים לימי העבר הרחוקים בהם המין האנושי היה עוד צעיר, ללא ידיעות רבות. אך ככל שעברו השנים, ובמיוחד אחרי המהפכה המדעית שהביאה איתה ידע רב על העולם ושיטות לחקירת המציאות, הפתרון הדתי נראה יותר ויותר מיושן ופחות ופחות רלוונטי למציאות. אנחנו יודעים היום להראות בצורה די טובה כיצד התפתחו הרעיונות הדתיים השונים ברחבי העולם, מתי והיכן הופיע והתפתח רעיון האלים ורעיון האל המונוטואיסטי ומתי נכתבו כתבי הקודש השונים (כמו התורה, קוראן, הוודות ההודיות וכדומה). אנחנו גם יודעים להסביר תופעות טבע שונות שבימי קדם נראו כמו מעשי האלים (כמו ברקים, אש, סופות, תזוזת הכוכבים וכדומה). ככל שהמין האנושי מתבגר הרעיון הדתי מאבד מעוצמתו ונראה שייך לימי העבר בהם חיפשנו הורה מגונן. הורה שאומנם נותן בטחון, אך במחיר של איבוד החופש (כי ההורה יודע יותר טוב מהילד מה הוא צריך לעשות).

הדתות השונות שלטו באופן דומיננטי במשך 3000 שנה לפחות, אך במאתיים השנה האחרונות התפתחות הרעיונות של המין האנושי (או לפחות תרבות המערב..) הבשילה לנקודה בה מרכז הכובד עבר מהדת אל החילוניות. רק בסוף המאה ה-19 הפילוסוף פרידריך ניטשה העז להגיד, בפעם הראשונה, שלא רק שאין אלוהים אלא שהרגנו את אלוהים. ניטשה הבין שאלוהים הוא עוד רעיון של התודעה האנושית וכעת הגענו לנקודה בה הבנו שזהו רק רעיון ולא יישות אמיתית וקיימת. הוא גם הבין את הבעיות הרבות שיעמדו מעכשיו מול המין האנושי. אחרי שנים כה רבות בהם התרבות האמינה שהמוסר והמשמעות חייבים לבוא מאלוהים, מה נעשה עכשיו ללא אלוהים? מאיפה תבוא המשמעות ולמה צריך להתנהג באופן מוסרי?

הניתוח של ניטשה היה מדוייק והצליח לחזות את העתיד. תחילת המאה ה-20 התאפיינה בחיפוש אחרי תחליפי אלוהים, משהו אחר שיהיה גדול מאיתנו ויכתיב לנו מה לעשות. אלו הן האידיאולוגיות, כל אידיאולוגיה והרעיון שלה. התנועות הפאשיסטיות לדוגמה ניסו להגיד שהדבר הגדול והחשוב ביותר הוא המדינה והיא אמורה להכתיב לנתינים איך להתנהג. האידיאולוגיות קרסו זו אחר זו עד שהבנו שאין יותר צורך בתחליפי אלוהים שיכתיבו לאדם כיצד להתנהג. כמו נערה מתבגרת, המין האנושי נמצא כיום במצב בו הוא מרד בסמכות והלך לקיצוניות שמנגד בה הכל מותר. אין שום ערכים חשובים ואין גם שום משמעות. הכל מותר והכל טפל ותפל. מה המשמעות שנשארה לנו? אלוהים והדת כבר לא רלוונטים, המדינה גם כן לא נותנת משמעות רבה, הרי תחושת העוצמה באה מתוכנו, לא מתוך המצאה דמיונית בשם עם או מדינה. כמו רעיון האלוהים גם עם ומדינה הם רק רעיונות שהתודעה המציאה לעצמה. נשארנו עם ריקנות. נראה שאין שום דבר אמיתי ויציב שיהיה גדול מאיתנו וייתן לנו משמעות.

אז מה נעשה? מה ייתן לנו משמעות? טלויזיה, קניות וצרכנות ריקה מתוכן? חייב להיות משהו מעבר לזה. חייבת להיות משמעות אי שם בחוץ!

"בוץ שמתיבש, מתפורר..

וגם בן אדם שמתייבש מתפורר –

רק מה, מתוחכם…

עטוף ומעוטף, או תחום ומתוחם בתוך ארון" מאיר אריאל, הבן אדם אינו אלא

להמשך לחלק ב'

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.